החלטה בתיק בש"א 15694/07

1.         המשיבה הגישה ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל אביב יפו מיום 5.12.06, (כב' סגן הנשיא השופטת אלמגור) בבש"א 173000/06 (להלן: "ההחלטה") לפיה הורה בית המשפט על ביטול החלטתו מיום 2.4.06 בה התיר למשיבה להמציא למבקשות את כתב התביעה מחוץ לתחום המדינה.

2.         המשיבות הגישו את בקשה להורות על סילוק הערעור על הסף מחמת שהוגש כערעור בזכות ולא כבקשת רשות ערעור ובניגוד להוראת סעיף 52(ב) לחוק בתי המשפט התשמ"ד-1984 (להלן: "החוק").

3.         העובדות  הדרושות לעניין

3.1        ביום 26.2.2004 הגישה המשיבה תביעה נגד המבקשות לבית משפט קמא. במשך כשנתיים מיום הגשת התביעה לא פעלה המשיבה ולא נקטה בכל הליך בתיק לשם המצאת כתבי בית דין למשיבות למעט בקשות אורכה להגשת הבקשה להיתר המצאת התביעה אל מחוץ לתחום השיפוט, בהינתן שהמבקשות חברות זרות.

3.2        ביום 7.11.2005 ניתנה למשיבה התראה על מחיקת התובענה מחמת חוסר מעש תוך מתן אורכה בת 30 יום להסתייגות מהמחיקה אחרת תימחק התובענה.

3.3        לאור ההחלטה, הודיעה המבקשת לבית המשפט כי תפעל במסגרת התקופה האמורה להמצאת כתבי בית דין למבקשות וביקשה אורכה להגשת בקשה להמצאה מחוץ לתחום.

הבקשה הובאה לכב' הרשם מאור, אשר יצאו תחת ידו ביום 18.12.05 שתי החלטות ובכל אחת מהן ננקב מועד שונה למתן אורכה בטרם תמחק התובענה מחוסר מעש. האחת, מוטבעת על גבי הבקשה למתן ארכה עם חותמת של כב' הרשם מאור וחתימתו עליה לפיה הוארך המועד למשך 45 יום נוספים, השניה החלטה מודפסת מסוג החלטות מנ"ת, ללא חתימת הרשם, לפיה הוארך המועד למשך 90 יום נוספים, החלטה שאינה נושאת חתימה.

3.4        ביום 20.3.06, בטרם חלף  מנין 90 ימי האורכה, הגישה המשיבה בקשה להיתר ההמצאה למבקשות מחוץ לתחום במעמד צד אחד (בש"א 158036/06).

3.5        בין לבין, ביום 21.3.06 הודיע מזכיר בית משפט השלום על מחיקת התביעה מחמת חוסר מעש מאחר וחלפו 45 יום מיום מתן האורכה וכאמור בתקנה 156(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "הודעת המחיקה"). יבואר כי לפי ההחלטה בה ניתנה אורכה של  90 יום, טרם חלף המועד האמור ומכל מקום, בעת שניתנה ההודעה האמורה, כבר הוגשה הבקשה להיתר המצאה מחוץ לתחום, כאמור בסעיף 3.4 לעיל.

3.6        בית המשפט אליו הובאה הבקשה למתן היתר המצאה, כב' השופטת אלמגור, ככל הנראה לא היה מודע להודעה בדבר מחיקת התובענה, נעתר לבקשה להיתר המצאה והורה ביום 2.4.06 על היתר המצאה.

3.7        המבקשות הגישו ביום 31.9.2006 בקשה לביטול ההחלטה המתירה את היתר ההמצאה מהטעם שהתובענה נמחקה עוד בטרם שבית המשפט נעתר לבקשה להיתר המצאה. הבקשה הובאה לפני המותב שנתן את ההחלטה, כב' השופטת אלמגור, אשר בהחלטה מיום 5.12.06 הורתה על ביטול ההחלטה בדבר ההמצאה מחוץ לתחום מאחר ולפי החלטתו של כב' הרשם מיום 18.12.05, המועד למחיקה מחוסר מעש הוארך ב- 45 יום ולפיכך ובהתאם להחלטה האמורה, התובענה נמחקה ביום 1.2.06 ובהמשך נישלחה הודעת מזכיר בית המשפט מיום 21.3.06 לפיה התובענה מחוקה. בנסיבות אלה, קבע בית משפט כי החלטה ליתן היתר המצאה מיום 2.4.06, מבוטלת (להלן: "ההחלטה").

4.         המשיבה סבורה שנפלה שגגה בידי בית משפט קמא בהחלטה לביטול ההחלטה למתן היתר המצאה בין היתר בהתחשב בהחלטה האחרת של הרשם שהאריכה את המועד למחיקה מחוסר מעש ל-90 יום, כי ההודעה של מזכיר בית המשפט בדבר מחיקת התובענה ניתנה בשגגה, שלא כמתחייב מהחלטת הרשם, תוך חריגה מסמכות ופגיעה בעקרונות הצדק.

5.         המבקשות בדעה כי הדרך להשיג על ההחלטה הינה ע"י הגשת בקשת רשות ערעור ולא ערעור בזכות ובניגוד לדרך בה נקטה המשיבה. לעמדת המבקשות, ההחלטה הינה "החלטה אחרת" הנופלת בגדרו של 52(ב) לחוק וכי ולכל היותר יכלה המשיבה להגיש ערעור בזכות על ההחלטה למחיקת התובענה, מועד שחלף זה מכבר. המבקשות טוענות שבית משפט קמא אף בא לקראת המשיבות כאשר מנה את תחילת מועד ההתראה מחוסר מעש מיום החלטת הרשם 18.12.05 ולא קודם לכן כפי שהיה עליו לעשות.

6.         המשיבה טוענת כי ההחלטה לביטול היתר המצאה נבלעה במסגרת ההחלטה למחיקת התובענה והיא כוללת איפוא את המחיקה עצמה.  לדידה של המבקשת, לפי המבחן הנוהג לענין האבחנה בין ההחלטות אזי מאחר וההחלטה סיימה את המשך בירור התובענה, דינה "פסק דין" והדרך להשיג עליו הינה ערעור בזכות.

7.         אין ספק כי נפלה שגגה בהחלטת כב' רשם בית משפט קמא מיום 18.12.06 שעה שבהחלטה אחת נקבע כי משך תקופת ההתראה הוא 45 יום ובהחלטה השניה נקבעה תקופה של 90 יום. המשיבה אף הגישה בקשת הבהרה לבית משפט קמא באשר להבהרה מהי ההחלטה הנכונה אך בכתבי הטענות המונחים לפני לא ניתן לדעת האם ניתנה למשיבה תשובה להבהרה האמורה. מכל מקום, המשיבה הגישה את הבקשה להיתר המצאה במסגרת המועד של 90 הימים ובטרם ניתנה הודעת המזכיר הראשי כי התובענה מחוקה. דא עקא, הפגם האמור אינו רלוונטי לעניין ההליך בו היה על המשיבה לנקוט באשר להשגה על ההחלטה, ולכל היותר יכול להוות טעם לגוף ההשגה עליה.

8.         לצורך ההכרעה בשאלה האם הדרך להשיג על קביעה שיפוטית הינה באמצעות ערעור או בקשת רשות ערעור, יש לבחון כעמדת המשיבה האם אותה קביעה שניתנה סיימה את בירור המחלוקת שבין הצדדים, שכן אם בית המשפט סיים בהחלטתו את ההליכים הכוללים שבין הצדדים הרי שמדובר בפסק דין. בכל מקרה אחר, מדובר בהחלטה שהערעור עליה הוא ברשות. אם קדמה להחלטה האמורה החלטה קודמת שסיימה את ההליך, לא ניתן לראות בהחלטה את הקביעה השיפוטית בדבר סיום ההליך, אלא רק את קודמתה. (ראה ע"א 2817/91 מימון דוד נ' שאולי אומרן ואח' , פ"ד מז(1) 152).

9.         לאחר בחינת טענות הצדדים ויישום ההלכה הפסוקה הגעתי לידי מסקנה כי דין הבקשה להתקבל שכן החלטה נשוא הערעור מהווה "החלטה אחרת" שהדרך להשיג עליה הינה על ידי בקשת רשות ערעור ולא ערעור בזכות, ואבהיר:

10.        הלכה הפסוקה מורה כי החלטה לפיה מבוטלת החלטה המתירה המצאה מחוץ לתחום השיפוט היא בגדר "החלטה אחרת" ולא "פסק דין". יפים לענין זה דברי בית המשפט בעניין ע"א 5666/94 סלים סנקרי נ' . Julius Blum G.M.B.H . פ"ד נ(4), 73:

"ההחלטה לבטל את ההמצאה מחוץ לתחום היא 'החלטה אחרת' ועליה יש לבקש רשות ערעור".